החלטה בתיק ע"ע 13728-12-11

זוהי בקשתה של המשיבה לערעור שבנדון, לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי להמשך בירור הערעור.

רקע כללי

1.           המערערים מהגרי עבודה מתורכיה, הגישו תביעתם כנגד המשיבה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (תיקים עב 5633/0 ו- עב 4773/07) לתשלום הפרשי שכר וניכויים, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות, אשר לטענתם מגיעות להם בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

2.           בפסק דינו מיום 26/10/11 בתיקים המאוחדים הנ"ל, הורה מותב בית הדין קמא (סגן הנשיא השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור שלמה קוגן ומרדכי כהן), על מחיקת התביעות שהגישו המערערים, מן הטעם שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מאומתים ומן הטעם שיפויי הכח שהומצאו לתיק, בהם הוחתמו התובעים, שהינם תושב תורכיה, בתורכיה, על מסמך בעברית, אינם יפויי כח שניתנו כדין.

בית הדין קבע, תוך שאבחן את נסיבות המקרה שבפניו ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה כי במצב דברים זה, כאשר יפויי הכח נחזים כיפויי כח שלא כדין, הרי שאין מנוס מלמחוק את התביעות.

               לציין כי בפסק הדין לא חויבו המערערים בהוצאות.

3.           על קביעתו זו של בית הדין קמא, הגישו המערערים ביום 8/12/11 את ערעורם שבנדון לבית דין זה.

4.           ביום 18/6/13 (פחות משלושה חודשים לפני מועד הדיון בתיק זה) הגישה המשיבה על בקשתה זו להפקדת ערובה.

עיקרי טענות הצדדים

5.           הגם שכאמור המערערים לא חוייבו בהוצאות במסגרת פסק הדין נשוא הערעור, לטענת המשיבה בבקשתה שבנדון, כל אחד מהמערערים חויב במסגרת ההליך שהתקיים בענייננו בתשלום הוצאות עקב תיקון כתב התביעה, האחד בתשלום הסך של 1,000 ש"ח (בהחלטת בית הדין קמא מיום 26/10/08) השני בתשלום הסך של 1,500 ש"ח (בהחלטת בית הדין קמא מיום 26/10/08),  אך עד למועד כתיבת בקשה זו  לא שילמו את ההוצאות שהוטלו עליהם, וזאת, כשם שעשרות תובעים נוספים בין הצדדים לא עשו, וכיום לזכות המשיבה סך העולה על 150,000 ש"ח, שאין בידה לקבלו, בהיות התובעים עובדים זרים, שכתובתם בטורקיה לא נרשמה בכתבי התביעה.

לטענת המשיבה, על פי הפסיקה נקבע כי בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה, יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערערים, שלדעת המשיבה בסיכומיה אין בידם זכות זו, לבין זכותה של המשיבה לגבות את הוצאותיה; שני המערערים בענייננו לא הגישו בקשות לעיכוב ביצוע ההחלטות לתשלום הוצאות ועשו דין לעצמם ולא שלמו את ההוצאות שהושתו עליהם במשך למעלה מ-4 שנים; סיכויי הערעור קלושים, שכן בהלכת גורסים נקבע באופן מפורש, כי במצב בו תצהיר התובע שנעשה בחו"ל אינו תצהיר כדין, קיים הצורך לבדוק האם ייפוי הכוח מטעם התובע ערוך כדין,  ובענייננו, שני ייפויי הכוח של שני המערערים לא נערכו כדין; תכלית החיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיבה בערעור, אשר זכתה בפסק הדין של הערכאה הראשונה תיגרר להתדיינויות נוספות באשר התנהלות המערערים שלא שלמו לה את ההוצאות שנפסקו לזכותה מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי שהמשיבה לא תוכל לגבות

את ההוצאות שייפסקו לזכותה בערעור.

6.           המערערים מתנגדים למבוקש. לטענת ב"כ המערערים בתגובתו לבקשה, חיוב המערערים בהפקדת ערובה ימנע מהם באופן מכביד ובלתי הוגן את זכות הגישה לערכאות, בפרט עת מדובר במימוש זכויות מגן מכח משפט העבודה שנשללו מהם במשך תקופת עבודתם; הואיל ומדובר בהוצאות שאינן מנת חלקם של מערערים תושבי ישראל עבור המערערים דווקא מהווה החיוב בהפקדת ערובה הטלת חיוב שיגרום להם לנטל כלכלי כבד, דווקא בשל היותם עובדים זרים;  בדרישת המשיבה יש משום אפליה קשה כלפי אוכלוסיית העובדים הזרים ופגיעה בנגישותם לערכאות השיפוטיות שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית דין זה [ראה: ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625].

לטענת ב"כ המערערים, המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית במקרה זה המצדיקה הכבדה על מימוש זכויותיהם של המערערים, מה גם שהתביעה שהוגשה כנגדה, שוויה עולה על כל ערובה סבירה להוצאות; מכל מקום, לא ניתן להשוות את חסרון הכיס שייגרם למשיבה כתוצאה מעיכוב בתשלום ההוצאות שייפסקו לטובתה, אם ייפסקו בערעור, לבין חסרון הכיס שייגרם למערערים פועלי בניין דלי אמצעים, אם יידרשו להפקיד את הסכום מראש.

מדגיש ב"כ המערערים כי סיכויי הערעור הם גבוהים שכן טעותו המשפטית של בית הדין קמא היא כה זועקת לשמיים ועל כן יש בהם כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה, בפרט מצד מי שמימוש זכויותיהם כבר נמנע מהם באופן כה מובהק בערכאה הדיונית ועל כן לא ניתן לומר על המערערים שהם כבר מימשו את זכותם לגישה לערכאות.

לחילופין, עתר המערערים שאם בית הדין ימצא לנכון להיעתר לבקשה, הרי שבקביעת סכום הערובה יש לקבוע סכום סביר שלא יחסום את גישתם של המערערים לערכאות.

7.           בתשובתה לתגובת המערערים חזרה המשיבה על עיקרי טענותיה והוסיפה כי בניגוד לסברת המערערים היא כן הניחה תשתית ראייתית להצדקת החיוב בערובה בדמות אותן החלטות לחיוב המערערים בהוצאות שלא שולמו והמערערים כלל לא התמודדו עם כך בתגובתם; על פי הפסיקה גם תושבי ישראל חויבו בהפקדת ערובה כך שאין יסוד לטענת האפליה שטענו המערערים; המשיבה נפגעה קשות מהמנעותם של תובעים דוגמת המערערים שבנדון מלשלם את ההוצאות שחויבו בהם לאחר ניהול הליכים משפטים וממושכים; תגובת המערערים נטענת בחוסר תום לב מוחלט שעה שבתיק בית הדין קמא אין שום מסמך כדין פרי עטם של התובעים ואין כל זיהוי וודאי שלהם ועת ניתנו להם כל ההזדמנויות ליומם בבית הדין קמא והם לא ניצלו אותן.

דיון והכרעה

8.           תקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב.